הסיפור שלי

בראשית הייתה אהבתי לאמנות. זה קרה אחרי מות אמי, כשהייתי בן 16 בערך ובסמוך לעלייתי ארצה מבוקרשט שברומניה, עם רקע של משפחה ניצולת שואה.

בשני התיכונים בהם למדתי, גימנסיה הרצליה בתל-אביב ואוהל שם ברמת-גן, למדתי את יסודות האמנות, הציור והפיסול. מחלתה הקשה של אמי שאבה את המשאבים הכלכליים של המשפחה והחלומות ללמוד אמנות בצורה מעמיקה נגוזו.

בשלב מסוים אחי הגדול ממני השאיל לי מצלמה רוסית, שהייתה חיקוי למצלמת לייקה. הוקסמתי מיד והתחלתי לצלם, מה שאפשר לי ליצור אמנות בקלות יחסית. למזלי בורכתי גם בכישורים הטכניים שדרש העיסוק במצלמה.

מאז ועד היום, בגיל 80, האמנות היא עיקר העיסוק שלי. בזמנו נהגתי לקחת חלק בתערוכות רבות, שחלקן היו אף תערוכות יחיד.

גם בימים אלו עיניי ממשיכות לנדוד ללא הרף בכל סביבה שבה אני נמצא, בנאלית ככל שתהיה. תמיד מנסות לספוג השראה ולאתר סוגים חדשים של אמנות.

ראייה לעומק, המוכרת גם כחדירה לתת מודע, מלווה את חיי מאז שאני מכיר את עצמי. זו אולי הסיבה שהאמנות האבסטרקטית השתלטה על רוב המוטיבים ביצירות שלי. כמאמר פיקאסו, עליי לגשר בין תת המודע של האמנות לתת המודע של הצופה בה.

מהרגע שהאינטרנט פרץ לחיינו בסערה, רמת החשיפה לאמנות שלי קיבלה תפנית חדה ועלתה משמעותית. כיום, בנוסף לאתר מפואר בשם ARTPHOTO, יש לי עמוד פייסבוק שבו אני משקיע את עיקר המאמצים ומעלה תמונות חדשות באופן שוטף.

בנוסף לכך, אני יכול כיום להדגיש בקלות צבעים ו"לשחק" עם המציאות בזכות תוכנות מחשב גאוניות. זה בעצם מאפשר לי לזקק יותר טוב את המסר ולהפיח בתמונות חיים חדשים.